האמת ועונשה

נכתב ב- 5/1/2012

פרשיות הטיוח האחרונות בצה"ל העלו בדרך הטבע אל ראש הדיון הציבורי את שאלת מקומה של המוסריות ואמירת האמת כחלק מתכונותיו הנדרשות של המנהיג. מדובר בדמויות שהציבור נושא אליהם עיניו ורואה חשיבות רבה בדרך התנהגותם ולא רק ביכולותיהם הצבאיות, ומכאן ברורה תחושת ההתעניינות, ומידת התלות, של אותו ציבור במערכת הערכים שלהם.

הויכוחים, כדרכם של ויכוחים, נטו לא פעם אל התפל – כן דרוזי לא דרוזי. נתן את האוטו, לא נתן את האוטו. האם הענישו אותו כמו את פלוני, או שמא מיצו אתו את הדין ביתר שאת. מה רוצים מהם, אמרו אחדים. אלו בני אדם, ובני אדם שוגים. איפה החמלה, איפה ההתחשבות. המיתממים אף מגדילים  עשות ומגלגלים עיניהם השמימה: נכון, אני לא מצדיק את המעשה, אבל בסך הכל זו נורמה  מקובלת!

הבעיה כמובן שונה לחלוטין. לא ה"חיפןף" הקל  של נוהלי הצבא – מסירת הרכב למי שאינו מורשה- היא שעמדה כאן למבחן, אלא ערכה של אמירת האמת. ממה נפשך? אם אכן מדובר ב"חיפוף" או "כיפוף" (תבחרו אתם את האיות המתאים), ממה חשש בדיוק אותו מפקד? הלא יכול היה לדווח שעשה טעות בשיקול הדעת, להנזף כראוי, ולהמשיך הלאה. העובדה שלא עשו כן, היא זו האומרת, לטעמי, דרשני. מהי האווירה הארגונית אשר הביאה מפקדים- אמיצים, יש לומר- לחשוש לגלות את האמת בפני הבכירים מהם? 

אני רוצה לקחת את הדיון מן הפרט הצה"לי אל הכלל הניהולי: האם אמירת האמת היא ערך מטופח, ראוי ונעלה בקרב ארגונים ניהוליים? האם אנחנו המנהלים מעודדים אמירת אמת בקרב כפיפינו, ויוצרים את מצע הגידול המתאים לטיפוחה של תרבות כזו?

תאורטית רוב המנהלים רתומים לרעיון. אמירת האמת כערך מתנוססת על קירות רבים בכתב האמנה, החזון או כל שם אחר שניתן לקרטון המלבני התלוי ככלי אין חפץ בו על קירות המשרד. איני מכיר ולו מנהל אחד אשר יתנגד להכללת אמירת האמת בערכי הארגון שהוא מנהל. אך מה באמת קורה עם האמת?

במוקדים טלפוניים למשל, נהוג לבחון את פעילות המוקדן באמצעות קבלת הערכה עצמית בכתב ממנו, והאזנה להקלטות שיחותיו השמורות בארכיון הדיגיטלי. תחילה מדווח המוקדן בכתב למנהלו אודות שיחותיו, הצלחותיו וכשלונותיו, ולאחר מכן מבצע המנהל האזנה לדגימה מקרית של השיחות, על מנת לבצע מצידו הערכה מסודרת של פעילות המוקדן.

מה קורה אם המוקדן לא דיווח אמת בכתב? מה קורה אם מתגלה בהקלטה כי לא אמר אמת ללקוח? תלוי. אם הצליח "לסגור עסקה" – יהיה המנהל סלחני כלפיו... לעומת זאת, פעמים רבות נוכחתי כי מוקדן אשר דיווח אמת על טעות שעשה, ננזף על הטעות, במקום לקבל מחמאה על כנותו.

בארגון אותו ניהלתי, ביקשתי מן המנהלים הבכירים לכתוב לעצמם "תעודה" ובה ציונים לביצועיהם בתחומים שונים. היחידה שננזפה על ידי היתה מנהלת שהעניקה לעצמה ציון גבוה בכל התחומים. שאלתי אותה אם לדעתה היא מושלמת. כך לא מסיקים מסקנות. כך לא מפיקים לקחים. כך לא משתפרים.

יותר מדי פעמים מוצא עצמו מנהל כן ודובר אמת, המעיד על הצלחותיו  באותה נכונות כמו על כשלונותיו, ננזף ונפסד. העמדת הפנים בארגון כי האמת היא נר לרגליהם מתפוגגת עם הדיווח הראשון על כשלון, "פשלה" או טעות אנוש. מעטים המנהלים אשר בכנות מסוגלים לשבח עובד על כנותו, ואינם מתפתים לגנות אותו באותה נשימה על מחדליו.

התוצאה הרסנית. מנהלים, כמוהם כמפקדים בצבא, לומדים כי הסתרת האמת מועילה להם יותר מן האמת, ופיאור עצמי מקדמם יותר מאשר גלוי לב.

דינמיקת הרס זו מסבירה כיצד זכינו במפקדים המוכנים לעמוד מול אש האויב, אך אינם מסוגלים לעמוד מול דרישת האמת של מפקדיהם. האצבע המאשימה אינה כלפי המפקדים המסתירים, אלא כלפי הממונים עליהם, אשר יצרו את אווירת החרדה הזו, המכופפת גם את הישרים והאמיצים.