כותרת
נכתב ב- 5/1/2012
את פרשת מרדוק ואימפריית ניוז-קורפ שלו ראיתי בטלויזיה, בחדרי במלון בחופשה באירופה. אירופה כולה רעדה: עיתון בן למעלה מ100 שנה נאלץ לסגור שעריו, עורכת ראשית של עיתון אחר נעצרה, מפקד הסקוטלנד יארד התפטר, ראש ממשלה בדימוס הובך, וראש ממשלה מכהן נקרא להעיד.
לפתע נחשף כי העיתונות אינה רק כלי חקירה העומד על משמר הדמוקרטיה ואמור לשרת את טובת הציבור, אלא היא יכולה גם להיות בעלת סממנים דיקטטוריים בעצמה, הכוללים האזנות סתר, חדירה לפרטיות ותמרון מנהיגים. הכל אפשרי בדרך לשרת את המטרה, והמטרה אינה טובת הציבור.
התברר שהעיתונות אינה מתארת את המציאות. במקרים רבים היא ממציאה אותה.
כל אדם בעולם הנאור הינו צרכן עיתונות. הוא צורך את התקשורת שהעיתונות מייצרת, וצורך את המוצרים עליהם ממליצה העיתונות. כאשר העיתונות ממליצה שלא לקנות קוטג', הוא אינו צורך קוטג'. כאשר העיתונות ממליצה לרכוש מניה מסוימת- הוא רץ ורוכש. גם את הפוליטיקה שלו צורך הקורא בעזרת העיתונות. הוא מגבש דעתו על מנהיגיו לא באמצעות השתקפותם במדיה.
העיתונות אוהבת לכנות עצמה "הרשות הרביעית": זו החוקרת, השומרת על הדמוקרטיה ומפקחת על התנהלותן של שלוש הרשויות האחרות.
דאגה קלה צריכה להתגנב למוחו של הקורא בבואו לבחון את כשירותה של "הרשות הרביעית" לעמוד במשימתה, נוכח העובדה שאיש לא בחר אותה לעשות את מה שהיא עושה, ואיש גם אינו יודע מה מכשירה להיות שומרת החומות של הדמוקרטיה. לרשות השופטת נבחרים אנשים שלמדו שנים רבות, ונבחנו שוב ושוב על מידת בקיאותם. ברשות המבצעת וברשות המחוקקת משמשים נבחרי ציבור אשר נצרפו בכור העשייה ונחשפו לעין הציבורית משך שנות פעילותם הפוליטית.
ואיך נבחר העיתונאי לתפקידו? מי הסמיכו לשמש מפקח על הכל, ומטעם מי הוא שומר על זכויות האזרח ועל האינטרסים של הצרכן?
במשך השנים למד הקורא הנבון כי לעיתונאים פוליטיים סדר יום – "אג'נדה"- משלהם. כאשר עיתונאי תוקף בטורו את מדיניותו של ראש ממשלה הוא מוטה בעליל על ידי דעותיו הפוליטיות שלו, ולא רק על ידי תוצאות התחקיר האובייקטיבי שנערך כביכול לצורך כתיבת הטור. זה אוהד את הימין וזה את השמאל, זה ליברל וזה שמרן, והכתיבה בהתאם.
גם האמונה כי בענייני צרכנות אנו הקוראים מקבלים מידע מזוקק, אובייקטיבי וחסר פניות צריכה להתערער. פרשת מרדוק הוכיחה כי אין דבר כזה שאין דבר כזה. האינטרסים הכלכליים בהם עשויה העיתונות להיות מעורבת אינם נחשפים לעין הקורא, ואין הוא יכול באמת לדעת מדוע המליץ עיתון אחד על מוצר מסויים, או מדוע שלל עיתון אחר מוצר אחר.
העיתונות גם נמנעת לחקור ולתקוף את עצמה. נדיר מאד לראות תחקיר עיתונאי העוסק בסבך האינטרסים של עיתון אחר, בבחינת "מי שביתו זכוכית, אל יזרוק אבנים". כאשר עיתונאי אחד העז לתקוף לפני שנים אחדות את מעצמת מרדוק, השתיקה אותה המדיה בגסות וקראה לו "אובססיבי".
ומי יגן על הצרכן? מי יגן עליו ממגיניו? במי נשים מבטחנו? על הצרכן לפתח קריאה ביקורתית של עיתונות, ולפתח לעצמו כלים חזקים וחושים מחודדים בבואו לצרוך את ההמלצות שהוא קורא בעיתון.