בין פסטיבל הבורסה לפסטיבל עכו

נכתב ב- 5/1/2012

בימים טרופים אלו עובר קו דק המקשר בין אירועים שונים, לכאורה בלתי קשורים, העוברים עלינו. כזהו הקו העובר בין שתי הטראומות שחווה האזרח הישראלי בשבועיים האחרונים. האחד התרחש בעולם הכלכלי פיננסי, והשני בעולם האזרחי-תרבותי, ובשניהם נאלצו מנהיגים להתנער ולקבל החלטות כואבות, על מנת להתוות דרך ודוגמה לקהליהם.

האירוע הטראומתי הראשון מתייחס כמובן לצונאמי הבורסה. מדינת ישראל, בזכות פעילות מבורכת שהפכה לפני כחמש שנים את הכלכלה הישראלית לאושיה איתנה ושם דבר בעולם, נותרה יחסית בלתי מעורערת. ישראל נפגעה פחות לאין שיעור ממדינות אשר נחשבו עד לאחרונה עמידות ממנה בהרבה. אך גם כאן לא ניתן היה להתעלם מן הסימנים מבשרי הרעות.

המנהיגים הכלכליים בישראל נקראו לעשות מעשה. הלחץ הציבורי והתקשורתי דרש "רשת ביטחון", "ביטוח פיקדונות" ועוד כהנה וכהנה חיסונים כלכליים. הציבור, באמצעות "דובריו " תבע מן המנהיגים להפוך את ישראל כביכול לישות מנותקת מן העולם, שבה הוריקנים, מגיפות ואסונות טבע אינם מתרחשים, או לכל הפחות אינם עשויים להזיק לאיש.  

 בעיקר היו עיני הכל נשואות אל נגיד בנק ישראל, מר סטנלי פישר. בסמכותיות וברוגע הסביר הנגיד     לדורשים את הפרדוקס שבדרישתם: דווקא החלטה ממשלתית על "ביטוח" כלשהו לפיקדונות הציבור היתה יוצרת בהלה, וגורמת למשקיעים רבים למשוך במהירות את כספם מתוך הנחה ש"אם הממשלה שוברת את הכלים, ודאי המצב נואש". הוא החליט, למעשה, שלא לעשות דבר, ובכך לשדר עניינים כרגיל,עד כמה שניתן.

הרחק מגבעות הממשל בירושלים ומן הבורסה בתל אביב, התרחש האירוע השני, שגם בו נדרש מנהיג למבחן עליון. בעכו הצפונית נחצו ביום הכיפורים האחרון כל גבולות הדו-קיום , ונשבר, אולי לבלי שוב, האיזון השקט והעדין שבין שתי האוכלוסיות החיות בעיר. אחת ההחלטות החשובות שעמדה בפני ראש העיר, מר לנקרי היתה אם לבטל את קיומו של פסטיבל עכו  בסוכות.

גם כאן, הצעקה הפופוליסטית קראה "לא לתת לפורעים לנצח", " להבטיח את המשך הדו-קיום", ועוד כהנה דרישות המערבות משאלות לב עם ניתוח מצב אמיתי.

מר לנקרי בחר לשבור את הכלים. אי אפשר, כך אמר, לקיים את הפסטיבל כרגיל, בעתות שאינן רגילות כלל וכלל!

כידוע עניינו של טור זה אינה קיומו של פסטיבל עכו, ואף בהחלטותיו של נגיד הבנק איננו עוסקים. ענייננו הוא בניהול, ובקבלות החלטות ניהוליות. וכאן אכן עולה שאלה ניהולית מובהקת: כאשר ארגון עובר משבר עמוק, האם ומתי ראוי "לשבור את הכלים", ומתי יש "לשדר עניינים כרגיל"?

בדרך כלל גורסת הגישה המקובלת לנהוג במתינות, להתפשר, לא לפעול "מן הבטן". אבל האם זו הדרך היעילה ביותר? האם אין מקרים בהם על המנהל בארגון לכבות אש באש? האם יכול לפעמים מסר תקיף האומר כי עתות משבר דורשות פעולות משבריות לא יביא תוצאות מרגיעות?

קשה להכריע. גם גישת הנגיד פישר, שלא להתלהם, וגם גישת מר לנקרי, להתלהם-אף-להתלהם, נראות כפתרון הנכון לבעייה שהוצבה בפניהם. איש איש ודרכו, איש איש ופתרונו.

אולי הגולשים הקוראים טור זה, יוכלו להציע את הנוסחה הניהולית הנכונה: מתי מותר ואף חשוב "לשבור את הכלים"? את הפתרונות המעניינים יותר אשר יושארו לנו באתר "הספר"   נביא באחד הטורים הבאים. ניתן לתאר משברים שונים העוברים על ארגון, כלכליים או פרסונאליים, אסטרטגים או נקודתיים, ואת הדרך (שבירה או אי-שבירה של כלים וכללי משחק) בה בחר הארגון לטפל בהם.

בין הפותרים נכונה יוגרלו, אם יסתייע הדבר בידינו, מניות של ליהמן ברדרס...