בשבחי הבלתי ראלי

נכתב ב- 5/1/2012

הגישה הניהולית המקובלת מגנה את הבלתי-ראלי, ודורשת עבודה לפי הספר. האמנם זו הדרך הנכונה?

בארץ רחוקה מכריז ראש ממשלה מלחמה ומגדיר את יעדיה: השבת שבויים והרחקת האויב.

צוות מומחים קבע את היעדים, לאחר ששקל את כל הכוחות הפועלים , שיקלל והחליט. המלחמה מסתיימת כאשר יעדיה לא הושגו, וראש הממשלה עצמו מודיע על התפטרותו.

מנכ"ל מציג את תכנית העבודה השנתית. בעזרת המחלקה האנליסטית של החברה גובשו היעדים, המספרים והתוצאות הצפויים. בסוף השנה לא ניתן לראות קשר בין התחזית –לתוצאות.

פרשנים נכשלים בחיזוי מחירי הנפט, מגמת הדולר, זיהום האוויר בסין.

תחזיות רציונאליות ומושכלות נכשלות. מדוע?

חלק בלתי נפרד מחינוכם של מנהלים צעירים הינו ניסיונו של המנהל הבוגר להנחיל לחניכיו אמיתות ותיקות בהן הוא מאמין מימים ימימה.

אחדות מהן עוסקות בהכרה הנדרשת מן הסייח הצעיר, כך לפחות לפי החונך הוותיק, בחשיבותה של ה"מציאותיות". אני מניח כי כוונותיהם טובות, והם מבקשים להוליך את חניכים הצעירים בדרך הסלולה והבטוחה. אלא שזו הדרך הסלולה לגיהנום...

בלב התורה המשונה הזו עומדת ההנחה כי צריך "להיות מציאותי".

אמרו לנו את זה בורסיות שונות: "תהיה ריאלי". "תהיה פרקטי".  אמירות אלו הינן בנות הדודות של "תפסיק לטפס על קירות חלקים", ו"זה לא ניתן לביצוע".

  
גירסה נוספת היא "תעבוד לפי הספר" (שאיש אינו יודע מה הוא). אתה נדרש לחזור על פעולות שביצעו חברות אחרות, וניסו אותן קודם בהצלחה: לקנות את המחשב המקובל, לשלם עמלות כמקובל, לערוך מבצעי מכירות כמקובל. לפעמים זה נקרא "תעשה כמו..."

מצד שני כל אחד מבין שראשוניות, מקוריות והמצאתיות הם מקדמי הצלחה רבי עוצמה. כיצד זה מסתדר עם עבודה "לפי הספר"?

בישראל נוסף נופך ייחודי לעריצות הריאליזם , והיא הדרישה "לא לאלתר". או בניסוח אחר "לא לעבוד לפי הבטן". מערכת חינוך שלימה, פורמלית ולא פורמלית, ורוב רובה של התקשורת מגנים בכל הזדמנות את חוסר התכנון הישראלי, את האילתור ואת החפיף. מי שיוצא כנגד העדר התכנון המאפיין לכאורה את  תהליך העבודה הישראלי המקובל, נשמע מתוחכם, נבון, שקול. הוא ממוצב מיד כמבקר נאור, הבז לישראלי הפרימיטיבי, שאינו יודע מה הוא עושה.

אבל היזם הישראלי, חניך אסכולת  ה"סמוך", הוא הטוב בעולם! הצמיחה בישראל היא הגבוהה בעולם המערבי. פלא הקמתה של מדינת ישראל וכלכלתה החופשית מכה בתדהמה מומחים מכל העולם, אשר אינם מבינים כיצד אומה צעירה ומבולגנת, הנתונה למלחמה בכל חזית אפשרית, הצמיחה מתוכה את אחת הכלכלות המרתקות בעולם, ניהול מבריק ויכולות חדירה מדהימות לשטחי  עשיה שמדינות אחרות רק חולמות עליהן. אולי יש לזה קשר לתרבות האלתור?

זהו ניהול שאין לו נאמנות לכבלי עבר. אין לו מסורת להשען עליה. אין לו על צווארו ריחיים של "ככה עושים את זה".

ניהול מצליח הוא ניהול פורץ דרכים. הוא אקט של חלימה, והגשמת חלום.

הוא בלתי- ראלי.

כאשר מחירי הנחושת עולים, האם חברות הבזק בעולם צריכות להשקיע בטכנולוגיות לצמצום קוטר החוטים? או להמציא את הטלפון הסלולארי?

כאשר מחירי התיווך בעולם הביטוח עולים, האם הפתרון הוא להלחם בסוכנים להקטין עמלתם? או לרכוש את הבעלות על הסוכנויות? ואולי להקים ביטוחים ישירים?

מהי אותה "ריאליה"? מהי המציאות? זוהי תמונת העולם הנוכחית על כל תכונותיה, כפי שהגו אותה בעבר. סך הכול החזונות והפעולות של אלו שקדמו לנו יצרו את ההווה הזה שאנחנו מתייחסים אליו כעת כאל מציאות. משמעות הדבר היא שלקדש את הריאליזם הוא לקדש את העבר! הרי גם הקודמים לנו התמודדו עם אותה דילמה: לייצר או לא לייצר דברים חדשים, לא "ריאליים". לו הם שמעו בקולם של נותני העצות סביבם, הרי המציאות  הנוכחית כלל לא היתה קיימת.

המציאות היא האפר שנותר מן הבערה של החזון מהעבר. לסגוד לפיח? לא נראה לי.

ניהול מסורתי ממפה את האילוצים שלפניו, ובוחר את הדרך שבה יש פחות קשיים. פחות מכשלות. מי אמר שזו הדרך הנכונה? מי אמר שהיא מובילה לאן שצריך להגיע?

הדרך הנכונה היא לפנטז. לחלום עולם חדש. לפתח אותו "על הנייר" ולבחון אם הוא אכן העולם בו הארגון רוצה להתקיים. אחר כך לבדוק מה הן הדרכים הטובות להגיע לשם. בדרך כלל האילוצים והמכשלות מתבררים כקטנים הרבה יותר מהצפוי.

הגשמת החלום הבלתי ראלי, היא פריצת הדרך שעל המנהל להוביל.

עבודה "לפי הספר" נכונה אם כן רק אם הספר עצמו ממליץ "לא לעבוד לפי הספר"...

נשמח לשמוע רעיונות כיצד להיות בלתי-ראלי בהצלחה.