"משל הבור" (מתוך "הספר, נכתב עבור מי שרצה לעבוד לפי הספר אבל לא ידע על איזה ספר מדובר", הוצאת מטר)

מאת: אליעוז רבין
פורסם בעלון מדנס

 מרץ 2013
בכניסה לאחת הערים בדרום נפער בור בכביש. זה לא היה צריך לקרות, אבל זה קרה. אולי איכות הסלילה לא היתה טובה, כי מישהו מאנשי התשתית מעל בתפקידו. אולי תנאי מזג האוויר, הקרקע ומשטר המים באזור פעלו את פעולתם. התוצאה בכל מקרה היתה אחת – בור גדול, מאיים, המפריע ומסכן את תנועת כלי הרכב המבקשים להיכנס לעיר.

העירייה מיהרה להגיב. טנדר של מחלקת "טיפוח הסביבה" הריץ למקום חלקי גדר עשויים ממתכת, והפקחים החרוצים הציבוה כמחסום לפני הבור כדי למנוע כניסת מכוניות לתוכו. שלט נתלה על הגדר: "זהירות – בור".
בור בכביש

24 שעות אחר כך, משגברו עומסי התנועה, הריצה מ.ע.צ. שוּפל צהוב וגדול אשר פילס בחסות המשטרה נתיב עוקף. מאותה עת יכלו המכוניות לסטות מעט מן הכביש, לרדת בזהירות לנתיב העפר ולעקוף את הבור. רוב שעות היום הוצב במקום שוטר תנועה שכיוון את הנהגים אל נתיב העקיפה וזירז אותם כדי שלא יתעכבו להתבונן בבור הפעור אלא ימשיכו בנסיעתם לרווחת הנהגים האחרים. העירייה, כדרכן של עיריות, הערימה קשיים, דרשה אישורים ותקציבים, וסגירת הבור רחקה לה. הימים חלפו, השעות ארכו.  מכיוון שהשוטר ניצב שם שעות ארוכות, הציבו במשך הזמן סוכה קטנה להצל על ראשו בקיץ ולמנוע הירטבותו בחורף.

בלילות נתלו פנסים כאזהרה. כדי לחסוך בכסף, נרכשו פנסים מופעלי תא סולרי אשר אגרו אנרגיה ביום ודלקו בלילה.

עד מהרה זיהה יזם זריז את הפוטנציאל המסחרי של פקקי התנועה במקום, והחל למכור שלגונים. תחילה עשה זאת ברגל, משוטט בין המכוניות הזוחלות, ולאחר מכן הקים קיוסק לצד הכביש ואף הכין חנייה למספר מכוניות שביקשו לעצור ולהתרענן. זהו.

משל הבור:

מעתה ברור שהבור לעולם לא יתוקן. תעשייה שלמה נוצרה סביבו, אנשים רבים התפרנסו ממנו, ולימים נשכח כי אי פעם היה המצב שונה. הבור הפך לנכס

 

 

בכל אתר ופינה בתעשיות השונות מתקיימים "בורות" שיסודם תקלה לרבים ואחריתם ברכה לאחדים. המשותף לכל הבורות:

  • הם קיימים שם כבר זמן רב.
  • מסביבם מתקיימת התעסקות רבה וערנית.
  • איש אינו יודע באמת למה הם שם.
  • כשאתה שואל מדוע הם שם, תהיה התשובה : "אתה לא מבין!"

 

 

 

לימדני מורי ורבי פרופ' בועז רונן: "כשאומרים לך אנשי המקום, 'אתה לא מבין!' סימן הוא שאתה בדרך הנכונה."

 

זהירות, בורות בכביש!

אחד מתפקידיו החשובים של כל מנהל הינו זיהוי הבורות המוסווים, וסתימתם. זיהוי הבור אינו משימה קלה! בדרך כלל "בורות" מתחזים לתהליכים רבי חשיבות.  אין לידם שלט "זהירות – בור",  ותמיד מתאגדים סביבם כוחות רבים לשימור ולהצלה. זוהי גם הבשורה הטובה: אם אתה רואה התגודדות של אנשים המנסים להגן על משהו, כנראה מדובר בבור. סתימתו של בור אינה קלה משום ש"צווארי הבקבוק" –  אותם שומרי-חומות-הבור הנאמנים – אינם מעוניינים בכך. הם עושים כל שביכולתם, בעורמה, בכחש, בנימוס או באלימות כדי למנוע את השינוי אשר עלול להופכם למובטלים או לחסרי השפעה.

מנהלת בכירה המלווה אותי שנים רבות, ומאחוריה הצלחות יפות בזיהוי, אפיון וחיסול צווארי בקבוק, שאלה אותי פעם: "אחרי כל כך הרבה שנים של תורות ניהול מתקדמות ויישומן, מדמינג ועד סימון, מגולדרט עד רונן, מדוע עדיין קיימים צווארי בקבוק?"

התשובה,יקירתי, היא ברורה: אין מדובר בעשיית צדק! צווארי בקבוק אינם תוצאת תאונה או מקרה או גורל. גם אם מלכתחילה נולדו בטעות או כחלק משגרה או מחוסר תשומת לב, הרי שהם משמשים  עתה לשימור כוח פוליטי. צוואר הבקבוק רוצה להיות צוואר בקבוק. בור רוצה להיות בור! וכי מה הוא יהיה אם לא בור!

צוואר הבקבוק מזיק למערכת, לזרימת התהליך, לאספקת השירות. אך הוא מועיל לעצמו ולעתים לעוד כמה גורמים סביבו. הוא צובר כוח שעליו לא יוותר בקלות.

האם הפקיד המחתים טפסים מיותרים בחותמת מיותרת זה שנים רבות יודה שעבודתו מיותרת? האם בקר האיכות, המשגיח על תהליך אוטומטי (שפעם לא היה כזה) יודה שב-5 השנים האחרונות לא זיהה שגוי, ועל כן עבר זמנו ובטל קורבנו? מובן שלא. הוא יבקש עוד כוח אדם, כי בכוח האדם הקיים אין די כדי לאתר שגויים, ויוכיח באותות ובמופתים שביטול פעילותו עלולה לחשוף את הארגון לשואה. לא פחות. מעתה אמור אם כן :

צוואר הבקבוק אינו תוצאתי. הוא סיבתי. הוא אינו רק כוח בלימה המפריע לקידום התהליך, אלא גם כוח הופכי הגורר את התהליך אחורנית. הוא לא יתכלה מעצמו. הוא יתעצם אם לא תעשו משהו!

 



[1] אני מעלה בדמיוני את ההמשך: אתרא קדישא מכריזה כי בבור התגלו עצמות יהודים, והפגנות חרדים מתקיימות יום יום סביב הבור.